קראטה

New Page 1

קראטה
המאמר מופיע בויקיפדיה

קראטה היא גרסה מודרנית לאמנויות לחימה יפניות שמקורן באי היפני אוקינאווה. קראטה התפתח ביפן, ונקרא במקורו (JEPA). תרמו לפיתוחו סגנונות לחימה סיניים, ידועים היום בשם וו שו, ובעיקר על ידי השורין-ג'י קמפו (shorin-ji) שעל שם מנזר שאולין בסין, השורינג'י קמפו הונחלה לנזירי שאולין על ידי בודהידהרמה (מייסד הזן-בודהיזם) ומשם הופצה למקומות רבים.
שיטה זו בסופו של דבר הגיעה לאיי ריוקיו (Ryukyu islands) ופותחה ל-אוקינאווה-טה (okinawa-te).

לפני 600 שנה בערך,לאחר שהמלך שו האשי (sho Hashi) איחד את שלושת הטריטוריות באוקינאווה, אומצה מדיניות לאומית שהחזקת נשק אסורה על הכל.

מאתיים שנה אחר כך בערך (1609) הוחרם כל הנשק על ידי הממשלה כאשר איי ריוקיו היו תחת שליטה יפנית.

ההשערה היא שלשני איסורים אלה תרומה עצומה להתפתחות הקארטה באיים, במובן של הגנה עצמית ללא נשק, לאמנות לחימה אוקינוואית שהיא הקראטה שאנו מכירים היום.

כמו כן אין ספק שמעבר מומחי אמנויות לחימה בין סין לאוקינאווה תרם אף הוא רבות להתפתחות הקארטה ולעיצובו.

בתקופה ההיא הקראטה נלמד למטרת הגנה עצמית במחתרת ובסודיות ולא הוצג בפומביות.
בתקופת הקיסר מייג'י (Meiji) שבין השנים 1868-1912, נפתחה מערכת החינוך הפורמלית והמערכת הצבאית, ובשנת 1902 הוחלט לכלול את הקראטה כחלק ממערך הלימודים של בתי הספר הציבוריים ובתי הספר התיכוניים באוקינאווה, הייתה זו הפעם הראשונה שהקראטה הוצג לפני הציבור.

בשנת 1906 יצאו מספר מדריכים וג’יצ’ין פונוקושי (אבי השוטוקאן) ביניהם להציג את אומנויות לחימה ברחבי אוקינאווה.
בשנת 1922 הוזמן ג’יצ’ין פונוקושי להציג את הקראטה בתצוגה אתלטית שנערכה בטוקיו שביפן, בגמר ההצגה התבקש על ידי קבוצות רבות להשאר ביפן ולתת הרצאות יותר מעמיקות על הקראטה, בסופו של דבר הוא נשאר ביפן על מנת להפיץ הגנה עצמית ולהפוך את הקראטה לאמנות לחימה פופולרית.
ג’יצ’ין פונוקושי שילב שתי שיטות שורי-ריו (Shorei-Ryu) ושורין-ריו (Shorin-Ryu) לכדי שיטה אחת. "שוטו" (ביפנית: "רשרוש העלים ברוח") היה שם העט של ג’יצ’ין פונוקושי (אשר עסק בין היתר בכתיבת שירים), ולכן המקום שבו אימן נקרא "שוטוקאן".
עם חלוף הזמן פיתחו תלמידיו ואחרים וריאציות משלהם, והשם קראטה הפך להיות שם כללי לאמנויות לחימה יפניות רבות, בעוד ששיטתו של ג’יצ’ין פונאקושי קיבלה את השם "שוטוקאן קראטה".

האיש הראשון אשר עשה שיעורים פרטיים באמנויות לחימה היה שושו מאטסומורה (1779 -1889), אשר העביר את סגנונו לאיטוסו אנקו (1830 - 1915), שהיה מורה המפורסם ביותר, שלימד את כל מייסדי שיטות הקראטה השונות. הוא קרא לסגנונו שורי-טה. תלמידו של קוקובה קוסאי שינה את השם לשורין ריו.

 

פירוש המילה קראטה

פירוש המילה קראטה הוא, 'יד ריקה'. ויש לכך שתי משמעויות:

יד ריקה מכלי נשק - בקראטה משתמשים אך ורק בנשק הטבעי הטמון בגוף האדם.

יד ריקה מכל כוונת זדון - הקראטה מיועד להתגוננות, ותורתו מטיפה ליחס של כבוד אל הזולת.
צו הכבוד הוא: "אין התקפה ראשונה בקראטה"(Karate Ni Sente Nashi).

המילה קראטה מתחלקת לשני חלקים - קארה - פירושו "ריק". בצורת כתיבה אחרת (שנהגית אותו הדבר) פירוש המילה הוא "זרה" (הכוונה לסין, ממנה הגיעו מרבית הטכניקות). טה - "יד". הפירוש המקורי של המילה היה "היד הזרה" ולפני כ-80 שנה שינה ג'יצ'ין פונקושי את צורת הכתיבה (קנג'י) של המילה "קראטה" למשמעותה הנוכחית מכיוון שהקראטה התנתק ממקורותיו הזרים (הסיניים) והתפתח באוקינאווה בצורה עצמאית.

תחרויות באומנויות לחימה

קראטה כשלעצמו איננו ספורט, אלא אמנות לחימה המתאפיינת בשימוש באברי הגוף להתקפה וגם להגנה.

בכדי לאפשר קיום תחרויות בלא שהדבר יגרור אסונות, פיתחו התאחדויות קראטה ארציות שונות, רשימה של מעשים האסורים במהלך התחרות.

מעשים אסורים לדוגמה:

הכאה בנקודות חיוניות שבגוף היריב.

נעיצת יד בעיני היריב.

כמו כן נעשה שימוש בשיטות של "אין מגע", או "מגע חלקי". בהן התוקף עוצר את המכה סנטימטר לפני הפגיעה, או מחליש מאוד את העצמה ברגע האחרון. השופט (או המאמן) מחליט אם המכה הייתה אפקטיבית לולא העצירה המכוונת.

שיטת הלחימה שהתקבלה כמקצוע אולימפי באולימפיאדת סיאול ואילך אינה קארטה, אלא שיטת לחימה קוריאנית דומה למראה, הנקראת טאיקוונדו.

למרות כל זה אמנויות לחימה בארץ הפכו לתחרותי ומתקיימות כל שנה תחרויות מטעם התאחדות הקראטה בישראל. הקראטה הופך יותר ויותר לספורטיבי וכיום מתקיימים מאבקים רבים בין הוועד האולימפי והתאחדות הקראטה האירופאית על הכנסת הקראטה לאולימפיאדה. שיטת הניקוד היא כזאת:

וואזרי- חצי נקודה - מקבלים בדר"כ על כמה מכות קטנות שצלחו לכיוון פלג הגוף של היריב במהלך הסיבוב

2 איפון- נקודה אחת - מקבלים על כל מכה לפנים (ג'ודאן) או לגוף

ניהון- שתי נקודות - מקבלים על כל בעיטה לכיוון הגב, וכן על ביצוע שתי טכניקות שנכנסו כשוות נקודה אחת כל אחת.

סאנבון-שלוש נקודות - מקבלים על בעיטה לראש או הפלה של היריב והצגת מצב של אגרוף בלא פגיעה.

המנצח הוא מי שהשיג יתרון של 8 נקודות ,או בתום שתי הדקות של הקרב מי שיש לו את מספר הנקודות הכי גבוה.

סוג נוסף של קרבות, הנפוץ בעיקר בזרם השוטוקאן המסורתי, מכונה "שובואיפון"- קרב עד לנקודה אחת. הפילוסופיה העומדת מאחורי מתכונת זו הינה שעל קרב להסתיים במכה בודדת וניצחת אחת (איפון).

דירוג

דירוג אנשי הגנה עצמית מצוין באמצעות שם הדרגה ובאמצעות צבע החגורה. הדרגות מתחילות ב'קיו 9' עד ל'קיו 1'. המעבר בין דרגות אלו נמשך, על פי אורך אימון של כתשע שעות חודשיות, בין חודש לשישה חודשים. ככל שהדרגה גבוהה יותר כך הגעה אליה נמשכת זמן רב יותר.

הדרגה הבאה, אחרי 'קיו 1', היא 'דאן 1'. ממנה עולים לדרגה 'דאן 2' וכך הלאה. המעבר בין דרגות אלו יכול להמשך משנתיים ועד לעשרים שנה. באופן עקרוני בקראטה יש רק חגורה לבנה, חגורה חומה וחגורה שחורה.

החגורות קראטה וצבען לקוחות מהמנזרים בהם עסקו בזן, שם חגורה אימון אישי שחורה מסמלת את מי שכבר הגיע להארה ולכן יכול להדריך, וחגורה לבנה הוא מי שעוד לא. כמו כן מי שקיבל את החגורה השחורה רשאי לאמן תלמידים אחרים. איש קראטה המקבל את החגורה השחורה נחשב כמי שהתחיל ללמוד קראטה, כלומר, הגיע לרמה בה הוא מתחיל לעסוק בקראטה. המעבר לחגורה שחורה מסמן מהפך ברמת הרצינות וברמת ההבנה של הקראטה והוא מנטלי יותר מאשר פיסי.

עם הגעת הקראטה ליפן, נוספה החגורה החומה בדרך מעניינת. בשעת האימון נפצעו התלמידים ממכות חבריהם. ומכיוון שלא כיבסו את החגורות, הן הפכו חומות מהדם. וכך חגורה חומה העידה שהתלמיד מתאמן כבר זמן רב.

החגורות הצבעוניות הנהוגות כיום במערב הן תוספת מאוחרת יותר, שמטרתה כנראה מאמן אישי לתת לתלמיד הרגשת התקדמות בין קיו לקיו.

נשק בשימוש תלמידי קראטה

למרות השם, תלמידי קראטה מתקדמים לומדים הגנה הצמית ושימוש בנשק - בדרך כלל נשק מסורתי (קובודו) יפני/אוקינאווי.

נפוץ מאוד בהקשר זה לימוד שימוש בנשקים הבאים:

'סאי' - מעין קילשון יד בעל שלוש שיניים, שהאמצעית שבהן ארוכה.

'טונפה' - מעין אלה עם ידית נוספת ב-90 מעלות לגוף (כיום בשימוש משטרות רבות במערב).

'ג'ו" - מוט קצר.

'בו' - מוט ארוך.

'נונצ'קו' - שנעשה מפורסם בידי ברוב לי, (שבעצמו לא עסק בקראטה אלא בשיטות סיניות).

רוב כלי הנשק שלה אומנויות לחימה הם בעצם וריאציות על כלים חקלאיים, שהיו בשימוש באוקינאווה. למשל, הטונפה היא במקור ידית לסיבוב אבן ריחיים, הנונצ'קו הוא וריאציה על מורג לדייש וכו'.

דוג'ו קון

הדוג'ו קון הוא תקנון הדוג'ו (בי"ס לאמנויות לחימה ביפנית), הכללים לפיהם מתנהגים התלמידים. בכללים אלו אמורים החניכים להשתמש גם מחוץ לדוג'ו, בחיי היום-יום. נהוג לומר את הדוג'ו קון בקול במהלך קידת סוף האימון. דוגמה לדוג'וקון:

דוג'וקון:

1. כלל מס' 1- רדוף שלמות האופי.

2. כלל מס' 1 - היה נאמן לדרכך.

3. כלל מס' 1 - השקע מאמץ מרבי.

4. כלל מס' 1 - כבד את הזולת.

5. כלל מס' 1 - המנע מהתנהגות אלימה.

החזרה על המונח "כלל מס' 1" אינה טעות, ומסמלת את החשיבות האחידה והעליונה הניתנת לכל אחד מצוי הדוג'ו קון. הכללים הנ"ל נלקחו מכללי הדוג'ו (דוג'וקון) של עמותת הקראטה JKA/ISKF העולמית.

סרטים צפייה | משחקים ברשת | מישחקים | משחקים להורדה | החזר מס | פסיכולוג | מכונת קפה | קידום אתרים | אלבום תמונות | אחסון אתרים | בניית אתרים | מדריך טיולים | קידום אתרים | אחסון אתרים | משחקי מחשב | העלאת קבצים | צימרים | עבודה בארה"ב | אימון אישי | ביטוח רכב | בית השקעות | משחקים | שמלות כלה | עבודה בחו"ל | אטרקציות